האדום לי והצהוב לך – חלק ב / אורלי רחימיאן

לחלק א של המאמר

היהודים והנורוז בתקופה המודרנית
יהודי אסיה התיכונה, דוגמת אזרביג'אן, אוזבקיסתאן, תאג'יכיסתאן, אפגניסתאן, קזחסתאן, גרוזיה, תורכמיניסתאן וקירגיזיה, לא חגגו את הנורוז בארצות מושבם. עובדה זו מעלה את השאלה מדוע אנו מוצאים שוני בולט זה, שהרי היהודים שישבו בארצות אלו נחשפו במידה זו או אחרת למסורת הנורוז מצד שכניהם המוסלמים, אך עם זאת לא חגגו חג זה? מדוע רק יהודי איראן חגגו וחוגגים את הנורוז?
אחד ההסברים לשוני זה הוא שהנוכחות היהודית במרחב האיראני היא הקדומה ביותר באזור אסיה התיכונה. היהודים צפו בחגיגות הנורוז עוד בתקופות הזורואסטריות. סביר להניח כי בתקופה זו הנורוז לא נחגג על-ידי היהודים, שכן חגיגת הנורוז היתה מלווה במשמעות דתית חזקה מן הדת הזורואסטרית. לפיכך, אנו מוצאים את הנורוז ברשימת החגים שנחוגו על-ידי הגויים. עם עליית האסלאם, בעיקר החל מתקופה האֻמיית (750-661) הפך הנורוז לחג שנחגג על ידי הח'ליפים המוסלמים, בדומה לחגיגות הנורוז שנערכו בידי המלכים הזורואסטרים בתקופה שקדמה לאסלאם. היהודים שהתיישבו בחבלי הארץ באסיה התיכונה התוודעו לחג זה בתקופה הפוסט-אסלאמית וניתן לשער כי הם התוודעו לחג הנורוז באופן פחות עמוק מזה שהיה טבוע בקרב יהודי איראן ובבל זמן רב לפני כן. יתכן כי זו אחת הסיבות לכך שיהודים שחיו בחבלי ארץ זו לא חגגו את הנורוז ולא השתתפו בחגיגות כשם שעשו יהודי איראן.
העובדה כי היהודים האיראנים חגגו וחוגגים את חג הנורוז באיראן ואף מחוצה לה, מעידה על תפיסתם של יהודי איראן את עצמם כחלק בלתי נפרד מן הלאומיות האיראנית. במהלך המאה העשרים, אנו עדים לרצונם העז של יהודי איראן להשתלב בלאומיות האיראנית.
מכאן עולה שאלה נוספת, האם העובדה כי יהודי איראן חגגו את הנורוז הינה תופעה חדשה? האם אנו מוצאים עדויות לכך שיהודי איראן חגגו את הנורוז בתקופות קדומות או בתקופות שקדמו למאה העשרים?
לטענת שאול שקד, אין עדויות לחגיגת נורוז בידי יהודים בתקופות קדומות, קרי במקורות סאסאנים או ימי ביניימיים. עם זאת, שאול שקד מביא במאמרו סיפור דומה אודות שלמה המלך וג'משיד הנקשרים בחגיגות הנורוז ומעידים על זיקה בין היהדות לדת הזורואסטרית בתקופה הסאסאנית ועל אלמנטים משותפים שהיו רווחים באזור המזרח תיכוני.
סיפור זה מופיע אצל אל-בירוני, מוסלמי פרסי שחי באזור אפגניסתאן של היום (מת 1048) מתוך ספרו "אל-את'אר אל-באקיה פי אל-קרון אל-ח'אליה" (השרידים שנותרו בדורות הנוכחיים), הדן בלוחות שנה של תרבויות שונות, המשלבות אינפורמציה מתמטית, אסטרונומית והיסטורית. אל-בירוני מציין סיפור הקושר את היווצרות הנורוז עם שלמה המלך. סיפור זה מתאר כי שלמה המלך איבד את ממלכתו וטבעתו ששימשה כחותם המלך למשך ארבעים יום בדומה לג'משיד ואחר כך קיבל את כבודו בחזרה. לאחר ארבעים יום, זכה שלמה המלך מייד בכבודו המלכותי הקודם והנסיכים התייצבו בפניו והציפורים עמדו לשירותו תמיד. על כך אמרו האיראנים: "נורוז אַמַד", כלומר "יום חדש הגיע".
שלמה המלך ציווה על הרוח לקחתו וכך היא עשתה. הוא פגש סנונית והיא ביקשה ממנו: "אוי מלך, יש לי קן עם ביצים, אל תקרב אליהן ואל תדרוך עליהן". כך עשה שלמה המלך וכאשר שב מהשמיים, נתנה לו הסנונית רגל של ארבה כמתנה וריססה מים ממקורה לפני רגליו. זוהי הסיבה מדוע מרססים מים ונותנים מתנות בנורוז.
סיפור מקביל קיים גם באשר לגַ'מְשִיד, מייסד המלוכה האיראנית, המתואר כמונרך הגדול שהעולם ידע והיה בדומה לשלמה מלך המלאכים והשדים: יום אחד בעודו יושב על כס המלכות המשובץ אבנים טובות, השדים (הדִיוִים) הרימו את כס המלכות והוא עף באוויר. כל נתיניו, אנשי העולם, השתוממו והיללו אותו. באותו תאריך, שהיה היום הראשון של חודש פרורדין, חוגגים האיראנים את חג הנורוז. בגרסת לוח השנה הזורואסטרי, הנחגג בידי הזורואסטרים בהודו, היום הראשון של פרורדין עדיין מכונה ג'משיד-י נורוז.
סיפורים אלו מלמדים אותנו כי ניתן להבחין באלמנטים פולקלוריסטיים דומים בתקופה הסאסאנית בין הדת היהודית ובין הדת הזורואסטרית באשר לדמויותיהם של שלמה וג'משיד. ייתכן כי מקורם הוא מאותה דת פולקלוריסטית שהייתה רווחת במישור האיראני. אלמנטים אלו אף מתגלגלים מאוחר יותר לאסלאם ונקשרים בדמותו של מחמד. כך אנו רואים כי בתקופה הסאסנית היו השפעות הדדיות בין הדת האיראנית והיהודית ולא רק באשר לאלמנטים משותפים לחגים היהודים והאיראנים כפי שהודגם, אלא אף בסיפורים המכוננים את החג.
עדויות נוספות באשר ליהודים ולנורוז אנו מוצאים בתקופה מאוחרת יותר – במאה התשע-עשרה. בתקופה זו מתרבים המקורות לידיעותינו על היהודים באיראן ואנו לומדים ביתר פירוט על חיי היהודים בחברה המוסלמית השיעית. דוד ירושלמי מביא בספרו, העתיד לצאת לאור, שתי תעודות של מבקרים באיראן: האחת, תיאור של המבקרת הבריטית, אלה סייקס, את חגיגות הנורוז מהשנים 1891-1892 והשנייה תיאור של הרופא הבריטי צ'רלס ווילס.
ירושלמי מביא תעודה מתוך ספר המסעות של אלה סייקס, אחות הקונסול הבריטי באזור יזד, פֶרְסִי סייקס (1867-1945.) אלה סייקס, שהוזמנה יחד עם אחיה לחצרו של נאצר אל-דין שאה (1848-1896) מתארת את ההיבטים הטקסיים של הנורוז, כפי שנחגג בחצר המלוכה ברוב פאר והדר בשנת 1896. מתיאוריה עולה כי בחגיגה המרכזית של הנורוז בטהראן, שימשו היהודים כבדרנים או כאקרובטים. בנוסף מסופר כי יהודים הובאו לחגיגות על מנת לזרוק אותם לברכות מים לשם ההתבדחות. על תופעת היהודים המשמשים כבדרנים ניתן ללמוד גם ממקור אחר של צ'רלס ג'יימס ווילס, רופא של חברת הטלגרף הבריטית. בספר זיכרונותיו המוקדש לשהייתו בת עשרים השנה באיראן, הוא מתאר קבלת פנים שנערכה באצפהאן תחת שלטונו של המושל ט'ל אל-סלטאן בשנת 1870 לכבוד הציר היפני. בקבלת פנים זו ניתן למצוא מרכיבים דומים לאלו המתארת אלה סייקס. גם בקבלת פנים זו זימן המושל את היהודים כבדרנים, על מנת שינעימו את זמנם של אורחיו וגם במקרה זה נזרקים היהודים לברכות מים.
כפי הנראה, יהודים באיראן החלו לחגוג את הנורוז כחלק מהמגמה הכללית להשתלבות בחברה האיראנית. ניתן לזהות את ראשית חגיגות הנורוז בקרב היהודים בבתי הספר של "כל ישראל חברים" (אליאנס), שנפתחו בערים שונות באיראן בין השנים 1898-1904. בתי הספר של אליאנס שמו דגש על ההשתייכות לחברה המקומית האיראנית. כחלק ממגמת האסימילציה שקידמו מנהלי בית הספר של אליאנס ומוריו, נערכו חגיגות הנורוז בבתי הספר השונים.
עדות מוקדמת על חגיגות הנורוז בקרב יהודי איראן מופיעה בגיליון ה 24 באפריל 1915 של העיתון "שלום", שהיה העיתון היהודי הראשון שיצא לאור באיראן. בגיליון זה התייחס "שלום" לעיתון איראני מוסלמי, שלא נקב בשמו, אשר יצא נגד התנהגותם הפרועה של צעירים יהודים באחד הגנים הציבוריים בעת חג ה"סיזדה בדר", ככל הנראה מאחר שהפריזו בשתייה. "שלום" הגיב לאירוע זה באומרו כי אין בטהראן מוסד מרכזי, בדומה לוועד הקהילה, שיפקח על ענייני הקהילה וימנע מצעירים יהודים להתפרע בפרהסיה. מתוך עדות זו אנו למדים כי יהודי איראן חגגו עוד טרם לעליית השושלת הפהלווית את הנורוז יחד עם המוני העם האיראני.

אורלי רחימיאן היא דוקטורנטית בחוג לאסלאם ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ההרצאות שלה ההרצאות פותחות אופקים אחרים ושונים ממה שהרגילו אותנו לחשוב ומאפשרות התעמקות והבנה של תופעות שונות בעולם המוסלמי.

זהו תקציר של מאמר שהתפרסם בכתב העת אב"א – כתב עת לחקר ולימוד יהודי איראן, בוכארה ואפגאניסתאן, 2 במאי 2008, עמ' 184-203
להורדת המאמר המלא ב-PDF