תקציר מנהלים: גבר צעיר ויפה מפתה אישה בשלה וסוערת.
או אולי זו היא שפיתתה אותו?
הבלש הרקול פרעה נקרא למשימה דחופה בארמון המלך,
ספר בראשית
אני בלש. חוקר פרטי. הרקול פרעה, שמי. בן דוד רחוק של פרעה. רחוק מאוד, אחרת הייתי עובד בארמון בלוקסור, ולא משוטט ליד הנילוס ועוקב אחרי זוגות בוגדניים. כבר חשבתי שראיתי הכל, אבל יום אחד נכנס אליי למשרד לא אחר מאשר שר הטבחים. איש נשוא פנים ושמנמן, נשי קצת למראה. הוא זה שמכין לפרעה את הפטיפורים. אולי בגלל זה קוראים לו פוטיפר.
"העניין קצת עדין", הוא מחה דמעה, "אתה דיסקרטי?".
חייכתי מתחת לזקן המעוצב שלי. "אף אחד חוץ ממך וממני לא יידע על השיחה הזו", הבטחתי לו, "מה העניין?".
"לא מזמן קניתי עבד עברי", הוא נשם בכבדות כשהוא דיבר, "בחור נחמד, משכיל, מצליח בכל מה שהוא עושה. בזכותו התעשרתי ושגשגתי. יש בו משהו מיוחד בבחור הזה.. הוא יפה תואר ויפה מראה. נתתי לו את המפתחות של הבית. של העסק. והוא בגד בי. יהיה לי חבל להרוג אותו".
"להרוג את העבד שלך זו לא עבירה במצרים, אבל לא חראם?", ניסיתי לייעץ לו, "תמכור אותו הלאה ודי".
"אתה לא מבין", הוא אמר לי, "הוא אנס את אשתי".
"מממ..", המהמתי. פתחתי עוד קופסה של קליאופטרה ושלפתי סיגריה.
"אז יאללה, תהרוג אותו, תהרוג גם אותה ונסגור את התיק. אין טעם לבזבז פה שעות חקירה".
"אבל אני אוהב את אשתי", הוא בכה, "וגם אותו אני אוהב. הוא כזה נחמד ומנומס. ויפה תואר, כבר אמרתי? קשה לי להאמין שהוא עשה את זה. אולי אשתי משקרת? אני כבר לא יודע מה לחשוב.. אני מבולבל".
"מממ..זה הזמן להפעיל את המוח האנליטי של הרקול פרעה", כיביתי את הסיגריה ופיטמתי את המקטרת שלי, "ספר לי כל מה שידוע לך".
"זה יוסף", הוא הראה לי תחריט קיר סקסי למדיי.
ואשתך?", שאלתי, "מי היא?".
הוא גמגם קצת, "אישתי זו זאליקה".
"זאליקה! מלכת היופי של הדלתא התיכונה? זו שעזבה הכל והתחתנה עם ה…?".
"איתי. איתי היא התחתנה. ואני, איך לומר, אני סריס".
"סריס??", נחנקתי.
"כן.. במצוות המלך האל פרעה".
הרחקתי ממני את המקטרת והתחלתי להתקין את הנרגילה, אישה של סריס, חשבתי, ועוד אישה כמו זאליקה.. רקדנית בטן מן המדהימות שראיתי… פלא שתסתובב ככה אחוזת תשוקה?
"אני לוקח את התיק", אמרתי לפוטיפר, הוא השאיר לי ארגז ראיות והסתלק.
פניתי לעבר כורסת ההרהורים שלי, נדנדה שקניתי משודד עתיקות.
גבר יפה קוסם לאישה יפה והיא מנסה לפתות אותו. איזה סיפור. גם אני חתיך. אני מכיר מצבים כאלה. אני חסון וספורטיבי, חריף ומשעשע. ועיניי יורות גצים. נשים נמשכות לגברים כמונו, כמו זבובות לדבש.
יוסף מוצא חן בעיני פוטיפר. אולי בכלל הוא קנה אותו בשבילו… הוא לא באמת רוצה להעניש אותו. פוטיפר השאיר לי חולצה קרועה של יוסף. ועליה כתם דביק. אני מרחרח אותו. זה מריח כמו חלמון של ביצה. אבל אשלח את החולצה למעבדה של החרטומים. הם ייתנו לי תשובה וודאית. מה יוסף עשה לבד בבית? הרי הוא זה שאחראי על כולם. הוא רצה להיות לבד? איתה?
אבל יוסף, כך סיפר פוטיפר, יוסף מכחיש הכול. הוא אומר שהכול עלילה. ברור שיש פה עלילה. אחרת זה לא היה מעניין.
אז איך הבגד הגיע לידי האישה? "ויעזוב בגדו אצלי…". אם יוסף הוא זה שתקף אותה, כיצד בגדו נמצא בידיה? תמוה.
ואשת פוטיפר הזאת, היא טיפוס. אולי היא מפתה אותו. "היא נושאת אליו עיניים. אומרת לו "שכבה עמי…", מנדנדת לו, "בדברה יום יום…". והאדישות שלו מוציאה אותה מגדרה והיא מטפסת על הקירות בגלל הסריס הזה. ואולי יוסף מפלרטט איתה, מדליק אותה. הוא נהנה מהמשחק. אישה כזאת… גם אני הייתי מנסה להקסים. אולי היא תפסה אותו באיזה פינה? אולי זו היא שהטרידה אותו מינית? סך הכל הוא עובד שלה, לא?
רוקנתי עוד כוסית של עראק. הרקול פרעה עומד לפתור את החידה.
שאפתי מלוא הריאות טבק תפוחים מן הנרגילה, צמצמתי את גבותיי המשוננות, והתרכזתי. יש שתי גרסאות: השקרית, וזו של הרקול פרעה.
א. גרסת האישה לאנשי ביתה, שבה היא מכנה את יוסף "איש עברי" – כדי להדגיש את מוצאו הזר, לגייס את שנאת הזרים הטבעית שיש בכל אדם. הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעשות זאת היא דרך המיטה. (היית רוצה שאחותך תתחתן עם ערבי?) היא מאשימה את בעלה בהבאת יוסף הביתה: "אשר הבאת לנו..". עוד טוענת האישה: "ויעזוב בגדו אצלי…" הבגד בוגדני והטענה תמוהה, כאמור.
וגרסת הרקול פרעה : אין איש בבית. האישה תופסת את יוסף בבגדו, משדלת אותו לשכב עמה. יוסף מסרב ונס החוצה, משאיר את בגדו בידיה. העלבון שלה שהוא דחה אותה כאישה, גורם לה להעליל עליו. ניצול מיני הוא דבר נוראי אך הניצול של הניצול המיני נוראי באותה מידה.
אשת פוטיפר היא המנצלת. אבל יוסף הולך לכלא. כן, זהו הפתרון. אין להרוג את יוסף. אם הוא עמד בכזה פיתוי – יש בו משהו. אני אדאג שהוא יישב בבית הסוהר. נסדר לו שם ג'וב נוח. ככה גם פוטיפר יהיה מרוצה. הוא יוכל לבקר אותו, וככה נרחיק אותו מהאישה ונשקיט את הסיפור.
בראשית לט
וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ.
ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ–בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה. ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. ח וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי. ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.
יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם–בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ: בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל. טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ. יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ–לְצַחֶק בִּי. יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה. יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ. כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר–מְקוֹם, אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר.
גיל קופטש הוא קומיקאי, מחזאי, תסריטאי ופרשן התורה. ההרצאות שלו מתאימות לקהל שרוצה להתחבר למקורות ולצחוק.
