סליחות / גיל קופטש

בוקר טוב.  והרי החדשות ועיקרן תחילה.

אנחנו נמצאים בימים הנוראים.  הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. ימים קשים שבהם גזר דיננו תלוי ועומד אצל מלך מלכי המלכים. ויש מצב שנמאס לו מאיתנו סופית. רגע, מודיעים לי באוזנייה, שיש צ'אנס קלוש למחילה.

כן, כן. בעוד כמה ימים ביוד בתשרי. יוד קיי יהיה מוכן  לסלוח לנו על כל הבלאגנים שעשינו לו כל השנה.

בתמורה, הוא לא  דורש הרבה. הוא רק דורש שלעשרים ומשהו שעות, נהיה בדיוק כמוהו — רוחניים כאלה, ומלאכיים. סבלניים וסלחנים. כאילו יצאנו ממסאז'.

אז איך נהיים רוחניים ל 24 ומשהו שעות?  בשביל זה יש לנו את מנהגי יום כיפור. אבל קודם כל – החסות.

"יום כיפור מוגש לכם במסורת ישראל סבא – המסורת הכי סבבה."

אז קודם כל, יש מנהג ללבוש לבן.  הצבע של אור אינסוף. של צ'קרת הכתר למי שמתעניין.

אחרי זה  מצווים עלינו … ועיניתם את נפשתיכם. והכוונה לענות את נפש החיה שבתוכנו.

אולי זה הזמן לחשוף את זה, בכל אחד מאיתנו חבויה בהמה.

אצלי הבהמה יוצאת בדרך כלל בבוקר כשאני מתעורר עצבני. הבהמה שבי מתחילה להשמיע קולות משונים לקלל שלמה מעירים אותה כל כך מוקדם? בשביל מה הצטרפתי לבוהמה אם לא כדי לקום כל יום ב12?

אבל בקיצור, ביום כיפור, אנחנו מראים לבהמה שבתוכנו שאנחנו שולטים בה ולא היא בנו. ובגלל זה צמים.

לא תראה אף חיה, פרה למשל, שתגיד אני היום החלטתי לא לאכול. או כלב שאומר אני היום אשתה מיץ עשב חיטה.

אבל בני אדם יכולים להתעלות  מעל זה.

וכך אנחנו מידמים לאלוהים. אנחנו נהיים חלק ממנו.

והוא סולח לנו. כי אין לו ברירה. כי אלוהים זה אנחנו ואנחנו זה הוא.

זאת ועוד על פי גורם קיצוני בחז"ל, איתו אני מיודד, "עיצומו של יום מכפר". "בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה רבי"  כלומר עצם זה שהיום הוא יום כיפור, ואנחנו צמים, זה כבר מספיק. אנחנו מסודרים. יש לנו גמר חתימה טובה. אפילו לא חייבים  ללכת לבית כנסת. לבכות ולטחון תפילות. ואשמנו ובגדנו.

אבל מה, אותו גורם בחז"ל, מוסר  שעבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. אבל עבירות שבין אדם לחברו לא.

כלומר אלוהים הוא סלחן. הוא רוחני הוא שאנטיבבה. אתה מתחבר אליו הוא מוחל על הכל. אבל האנשים שפגענו בהם זה סיפור אחר.  אנחנו צריכים ללכת  בן אדם בן אדם ולבקש סליחה. לא יודע אם עשיתם את זה פעם, זה קשה. וגם זה ים אנשים, לך תזכור.  אז לכן כדאי להתחיל במישהו אחד. שאתה מכיר טוב. בעצמך. ומעשה שהיה כך היה.

רבי זושא נסע ברכבת. יושב לידו יהודי אחד שמן עם הרבה זקן. שואל אותו, לאן אתה נוסע? אומר לו רבי זושא — אני נוסע לסליבוביץ.

תמיד לעיירות, יש שמות של וודקה. זה חלק חשוב מהחסידות.

אומר היהודי השמן, גם אני לסליבוביץ. אני הולך לשמוע שם שיעור של הרבי זושא — הרב הגדול הגאון.

אז רבי זושא אומר אני מכיר את רבי זושא. הוא, לא כזה גאון… הוא לא כזה גדול.

אז היהודי השמן אומר לו, איך אתה מעז לדבר ככה על רבי זושא? יה פשפש! ומביא לו סטירה.

רבי זושא בשוק. כל הנסיעה הוא מחזיק את הלחי מכאבים.

איך שהרכבת מגיעה לסליבוביץ, ובתחנה מחכים כל נכבדי העיר, ורבי זושא יורד, אומרים לו ברוך הבא רבי זושא.  תודה שבאת. איזה כבוד שהגיע אלינו רבי זושא.

היהודי השמן, ההמוני והוולגרי, פתאום מתבייש. אומר לעצמו וואי, מה עשיתי הורדתי סטירה לרבי זושא. ומבקש סליחה.

אז רבי זושא אומר לו-

א. אני סולח. כי יום כיפור.

ב. לימדת אותי שיעור חשוב. מי שמדבר לשון הרע אפילו על עצמו, מגיע לו סטירה.

אז סטרו לעצמכם, סלחו לעצמכם, וגמר חתימה טובה.

גיל קופטש הוא קומיקאי, מחזאי, תסריטאי ופרשן התורה. ההרצאות שלו מתאימות לקהל שרוצה להתחבר למקורות ולצחוק.